<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימן י"ט</h1>
<h2>דף יד.</h2>
אומ' ר"ת דליכ' למיחש כלל למלוח בשר לצלי, דדם האברים כל זמן שלא פירש שרי באכילה, כדמוכ' בפ' כל הבשר [קי"א ע"א] גבי כבד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא לרב הונא, ושרי, וחלייה נמי שרי, דאי אסיר איהו גופיה נמי אסיר דכי פליט הדר בלע. וה"נ מוכח בפ"ק דש"ח [י"ד ע"א], דאמ' השוחט בשבת וביום הכפורים שחיטתו כשיר', ואמ' בגמ' אסורה באכילה ליומיה ונסבין חברייא למימ' ר' יהודה היא, ומדקדק הר"ץ הא לרבנ' שרי, ואמאי הא אינו יכול למולחה בשבת, כדאמ' בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] דבשר תפל אסור לטלטלו, ואם היה מותר למולחו למה אסור לטלטלו, ופ"ח שרצים [ק"ח ע"ב] צנון אסור למולחו כ"ש בשר. ובס"פ כלל גדול [ע"ה ע"ב] האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. ועוד מוכיח הצרפתי, מהא דבשיל' פ' כל הבשר [קי"ג ע"א] דא"ר חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, איבעי' להו גוזל את הרבים, משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי, ה"ג בספ' רבי' גרשם, משמ' דשרי בלא מליחה, דבמליח' פשיט' דנפיק דאי לאו הכי למה לי למינקט באומצא. (ועוד לפי גיר' הספ' ופי' רש"י אין להוכיח שום דבר) וכן מהך דגר' בפ"ק דש"ח [ט"ו ע"ב] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצ', והכי פסיק הלכ' הת'. וכן בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] גבי ההיא דר' חסדא דאסר לטלטל בשר תפל בשבת, פריך והא ההיא בר אווזא דהוה בי רב חסדא דהוא בשימש' וטלטלה רב חסדא משימשא לטולא, ואמ' חסרון כיס קאחזינא הכא, ומשני שאני בר אווזא דחזי לאומצא, פי' לאוכלו חי כמו שהוא עכשיו. וכן בס"פ נוטל [קמ"ב ע"א], א' רבא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, הא חזי לאומצא דהיינו בשר תפל. ומי' כל הנך יש לדחות, דשום אדם עבר ומלחן או נכרי, או בבני מעיים, כגון כרכשא והדור' דכנתא דאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] אין בהם משום דם, אך ההיא דכל הבשר [קי"א ע"א] גבי ההיא דחלטי ליה בחלא מוכח בהדיא כר"ת. וגם מההיא דהשובר מפרקתה של בהמה, דאע"ג דהת' מספק' לן אי לדידיה אסור באומצא או לא, היינו טעמ' דדם כל הבהמה מבליע בה והוי כמו שפירש. ועוד ראיה מדאמ' בי"ט פ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' או' כזית חי מבית שחיטת', והיינו כזית חי בלא מליחה, דליכא למימ' שיצטרך מליחה, דא"כ היינו ת"ק שהרי שיעור שהיית מליחה כשיעור צלי כאשר כתבת', אלא ש"מ דשיעור כזית חי דר' עקיב' הוי בלא מליחה. ואומ' הר"י דלא מיבעי' בשר תפל דמותר באכילה, שהרי אין לחוש שיהא הדם נפלט מצד זה ונבלע מצד אחר, אלא אפי' בשר צלי, דסד"א שיש לחוש שהדם נפלט מצד זה על יד הגחלים ונבלעו מצד אחר והוי כמו פירש, אפי' הכי שרי מדקאמ' לקמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] א' רב נחמן א' שמואל ככר שחתך עליה אסור לאוכלה וה"מ דאסמיק, והת' ע"כ בלא מליחה שאם נמלחה אפי' הככר מותר, ואפי' הכי הבשר מותר אע"פ שצלוי הוא על גבי גחלים. אבל הככר מיהא אסור שהרי דם שנפלט לגמרי נבלע (בבשר מהככר) [בככר מהבשר]. והא דאמ' בפ"ק דכריתות לעי' מגמ' המפטם את השמן [ד' ע"ב] אמ' רבא ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם האברי', י"ל דהת' מיירי בדם האיברי' שפירש וחזר ונבלע באבר. וה דאמ' בפ' גיד הנש' [צ"ג ע"ב] וגם בר"פ כיצד צולין [ע"ד ע"ב] גבי אומצא דאסמיק דאנחיה אגומריה, אסר דגומרי מצמת צמיתי, ושם לא פירש אלא נשאר בתוך האומצא ואעפ"כ אסרי, י"ל דהת' טעמ' משום דדם הוורידין ומכל הבהמה נאסף בחתיכ' זו והוי דם שפירש כדפר' בש"ח. והא דאמ' בפ"ק די"ט [י"א ע"א] גמר' דב"ש אומ' אין נותנין עורות לפני הדורסן תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי י"ל דאורחא דמילת' נקט דאפי' הכי רגילין העולם למלוח קצת לצלי, ולאו משום דצלייה בעי מליחה. והא דאמ' בהקומץ רבא [כ"א ע"א] גבי מליחת קרבן יכול תבינהו ת"ל תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמ' אביי וכן לצלי. וה"ג בגי' ר"ח ורש"י ורבי' גרשם מאור הגולה, הא ליתא כדפרי' דלצלי לא בעי מליחה, אלא גר' הת' וכן לקדירה, וכן נמצא בספר' ישני' ומדוייקי' כדברי הר"ץ, ושמעי' מהכ' דמותר לאכול בשר חי ואפי' צלי בלא מליחה כל זמן שלא פירש הדם. ומי' לכתחלה יש ליזהר ולחוש לדברי רש"י ולדברי ר"ח ורבינו גרשם, דבהדיא פר"ש בגיד הנשה [צ"ג ע"ב] ובפ' כיצ' צולי' [ע"ד ע"א] דצלי בעי מליחה קצת, והמחמיר תב' עליו ברכה.
ובתשובו' רב נטרונאי גאון רי' מתיבת' דמת' מחסיא, כתו' דוכת' דלא שכיח' מילחא אסור לבשול', ליכלון צלי א"נ צלי קדר וליצלון אותו עד שיזוב דמו ואחר כך יבשלוהו בקדירה, אבל לחלוט אין אנו מתירין שהרי אין הכל בקיאין בחליטה ומתייראין אנו שלא יבואו לידי איסור דם. משמ' מתוך כתבו דלא בענן מליחה לצלי כלל. ורבי' אש"ל הביא ראיה מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל להיות יום הכפורים ערב שבת השעיר היה נאכל לערב, פי' בלילי שבת והת' אין יכולין לצלותו וגם ע"י מליחה דאי איפשר למולחו בשבת. ותו דמסקי' הת' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, וחי דהתם בלא מליחה, כדגר' בירושל' דמסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, חי מערבין בו דתני' תמן הבבליים אוכלין אותו חי ומדקאמ' חי גבי בשר מליח מכלל דחי לאו מליח הוא. והא דאמ' בהשוחט [ל"ג ע"א], הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתו ומולחו יפה וכו', י"ל לקדירה [אי נמי אפילו לצלי] ואסור דפליט והדר בלע והוי כדם איברים שפירש, א"נ נ"ל דבמליחה דוקא יפה לאדם האוכלה ויבריא, אבל לעניין היתר פשיט' דשרי בלא מלח, תדע מדנקט יפה יפה, ואי לעניין היתר אכילה וכי לא סגי בלאו הכי.
<h2>דף צג:</h2>
אומ' ר"ת דליכ' למיחש כלל למלוח בשר לצלי, דדם האברים כל זמן שלא פירש שרי באכילה, כדמוכ' בפ' כל הבשר [קי"א ע"א] גבי כבד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא לרב הונא, ושרי, וחלייה נמי שרי, דאי אסיר איהו גופיה נמי אסיר דכי פליט הדר בלע. וה"נ מוכח בפ"ק דש"ח [י"ד ע"א], דאמ' השוחט בשבת וביום הכפורים שחיטתו כשיר', ואמ' בגמ' אסורה באכילה ליומיה ונסבין חברייא למימ' ר' יהודה היא, ומדקדק הר"ץ הא לרבנ' שרי, ואמאי הא אינו יכול למולחה בשבת, כדאמ' בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] דבשר תפל אסור לטלטלו, ואם היה מותר למולחו למה אסור לטלטלו, ופ"ח שרצים [ק"ח ע"ב] צנון אסור למולחו כ"ש בשר. ובס"פ כלל גדול [ע"ה ע"ב] האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. ועוד מוכיח הצרפתי, מהא דבשיל' פ' כל הבשר [קי"ג ע"א] דא"ר חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, איבעי' להו גוזל את הרבים, משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי, ה"ג בספ' רבי' גרשם, משמ' דשרי בלא מליחה, דבמליח' פשיט' דנפיק דאי לאו הכי למה לי למינקט באומצא. (ועוד לפי גיר' הספ' ופי' רש"י אין להוכיח שום דבר) וכן מהך דגר' בפ"ק דש"ח [ט"ו ע"ב] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצ', והכי פסיק הלכ' הת'. וכן בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] גבי ההיא דר' חסדא דאסר לטלטל בשר תפל בשבת, פריך והא ההיא בר אווזא דהוה בי רב חסדא דהוא בשימש' וטלטלה רב חסדא משימשא לטולא, ואמ' חסרון כיס קאחזינא הכא, ומשני שאני בר אווזא דחזי לאומצא, פי' לאוכלו חי כמו שהוא עכשיו. וכן בס"פ נוטל [קמ"ב ע"א], א' רבא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, הא חזי לאומצא דהיינו בשר תפל. ומי' כל הנך יש לדחות, דשום אדם עבר ומלחן או נכרי, או בבני מעיים, כגון כרכשא והדור' דכנתא דאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] אין בהם משום דם, אך ההיא דכל הבשר [קי"א ע"א] גבי ההיא דחלטי ליה בחלא מוכח בהדיא כר"ת. וגם מההיא דהשובר מפרקתה של בהמה, דאע"ג דהת' מספק' לן אי לדידיה אסור באומצא או לא, היינו טעמ' דדם כל הבהמה מבליע בה והוי כמו שפירש. ועוד ראיה מדאמ' בי"ט פ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' או' כזית חי מבית שחיטת', והיינו כזית חי בלא מליחה, דליכא למימ' שיצטרך מליחה, דא"כ היינו ת"ק שהרי שיעור שהיית מליחה כשיעור צלי כאשר כתבת', אלא ש"מ דשיעור כזית חי דר' עקיב' הוי בלא מליחה. ואומ' הר"י דלא מיבעי' בשר תפל דמותר באכילה, שהרי אין לחוש שיהא הדם נפלט מצד זה ונבלע מצד אחר, אלא אפי' בשר צלי, דסד"א שיש לחוש שהדם נפלט מצד זה על יד הגחלים ונבלעו מצד אחר והוי כמו פירש, אפי' הכי שרי מדקאמ' לקמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] א' רב נחמן א' שמואל ככר שחתך עליה אסור לאוכלה וה"מ דאסמיק, והת' ע"כ בלא מליחה שאם נמלחה אפי' הככר מותר, ואפי' הכי הבשר מותר אע"פ שצלוי הוא על גבי גחלים. אבל הככר מיהא אסור שהרי דם שנפלט לגמרי נבלע (בבשר מהככר) [בככר מהבשר]. והא דאמ' בפ"ק דכריתות לעי' מגמ' המפטם את השמן [ד' ע"ב] אמ' רבא ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם האברי', י"ל דהת' מיירי בדם האיברי' שפירש וחזר ונבלע באבר. וה דאמ' בפ' גיד הנש' [צ"ג ע"ב] וגם בר"פ כיצד צולין [ע"ד ע"ב] גבי אומצא דאסמיק דאנחיה אגומריה, אסר דגומרי מצמת צמיתי, ושם לא פירש אלא נשאר בתוך האומצא ואעפ"כ אסרי, י"ל דהת' טעמ' משום דדם הוורידין ומכל הבהמה נאסף בחתיכ' זו והוי דם שפירש כדפר' בש"ח. והא דאמ' בפ"ק די"ט [י"א ע"א] גמר' דב"ש אומ' אין נותנין עורות לפני הדורסן תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי י"ל דאורחא דמילת' נקט דאפי' הכי רגילין העולם למלוח קצת לצלי, ולאו משום דצלייה בעי מליחה. והא דאמ' בהקומץ רבא [כ"א ע"א] גבי מליחת קרבן יכול תבינהו ת"ל תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמ' אביי וכן לצלי. וה"ג בגי' ר"ח ורש"י ורבי' גרשם מאור הגולה, הא ליתא כדפרי' דלצלי לא בעי מליחה, אלא גר' הת' וכן לקדירה, וכן נמצא בספר' ישני' ומדוייקי' כדברי הר"ץ, ושמעי' מהכ' דמותר לאכול בשר חי ואפי' צלי בלא מליחה כל זמן שלא פירש הדם. ומי' לכתחלה יש ליזהר ולחוש לדברי רש"י ולדברי ר"ח ורבינו גרשם, דבהדיא פר"ש בגיד הנשה [צ"ג ע"ב] ובפ' כיצ' צולי' [ע"ד ע"א] דצלי בעי מליחה קצת, והמחמיר תב' עליו ברכה. ובתשובו' רב נטרונאי גאון רי' מתיבת' דמת' מחסיא, כתו' דוכת' דלא שכיח' מילחא אסור לבשול', ליכלון צלי א"נ צלי קדר וליצלון אותו עד שיזוב דמו ואחר כך יבשלוהו בקדירה, אבל לחלוט אין אנו מתירין שהרי אין הכל בקיאין בחליטה ומתייראין אנו שלא יבואו לידי איסור דם. משמ' מתוך כתבו דלא בענן מליחה לצלי כלל. ורבי' אש"ל הביא ראיה מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל להיות יום הכפורים ערב שבת השעיר היה נאכל לערב, פי' בלילי שבת והת' אין יכולין לצלותו וגם ע"י מליחה דאי איפשר למולחו בשבת. ותו דמסקי' הת' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, וחי דהתם בלא מליחה, כדגר' בירושל' דמסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, חי מערבין בו דתני' תמן הבבליים אוכלין אותו חי ומדקאמ' חי גבי בשר מליח מכלל דחי לאו מליח הוא. והא דאמ' בהשוחט [ל"ג ע"א], הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתו ומולחו יפה וכו', י"ל לקדירה [אי נמי אפילו לצלי] ואסור דפליט והדר בלע והוי כדם איברים שפירש, א"נ נ"ל דבמליחה דוקא יפה לאדם האוכלה ויבריא, אבל לעניין היתר פשיט' דשרי בלא מלח, תדע מדנקט יפה יפה, ואי לעניין היתר אכילה וכי לא סגי בלאו הכי.
<h2>דף קיא.</h2>
אומ' ר"ת דליכ' למיחש כלל למלוח בשר לצלי, דדם האברים כל זמן שלא פירש שרי באכילה, כדמוכ' בפ' כל הבשר [קי"א ע"א] גבי כבד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא לרב הונא, ושרי, וחלייה נמי שרי, דאי אסיר איהו גופיה נמי אסיר דכי פליט הדר בלע. וה"נ מוכח בפ"ק דש"ח [י"ד ע"א], דאמ' השוחט בשבת וביום הכפורים שחיטתו כשיר', ואמ' בגמ' אסורה באכילה ליומיה ונסבין חברייא למימ' ר' יהודה היא, ומדקדק הר"ץ הא לרבנ' שרי, ואמאי הא אינו יכול למולחה בשבת, כדאמ' בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] דבשר תפל אסור לטלטלו, ואם היה מותר למולחו למה אסור לטלטלו, ופ"ח שרצים [ק"ח ע"ב] צנון אסור למולחו כ"ש בשר. ובס"פ כלל גדול [ע"ה ע"ב] האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. ועוד מוכיח הצרפתי, מהא דבשיל' פ' כל הבשר [קי"ג ע"א] דא"ר חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, איבעי' להו גוזל את הרבים, משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי, ה"ג בספ' רבי' גרשם, משמ' דשרי בלא מליחה, דבמליח' פשיט' דנפיק דאי לאו הכי למה לי למינקט באומצא. (ועוד לפי גיר' הספ' ופי' רש"י אין להוכיח שום דבר) וכן מהך דגר' בפ"ק דש"ח [ט"ו ע"ב] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצ', והכי פסיק הלכ' הת'. וכן בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] גבי ההיא דר' חסדא דאסר לטלטל בשר תפל בשבת, פריך והא ההיא בר אווזא דהוה בי רב חסדא דהוא בשימש' וטלטלה רב חסדא משימשא לטולא, ואמ' חסרון כיס קאחזינא הכא, ומשני שאני בר אווזא דחזי לאומצא, פי' לאוכלו חי כמו שהוא עכשיו. וכן בס"פ נוטל [קמ"ב ע"א], א' רבא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, הא חזי לאומצא דהיינו בשר תפל. ומי' כל הנך יש לדחות, דשום אדם עבר ומלחן או נכרי, או בבני מעיים, כגון כרכשא והדור' דכנתא דאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] אין בהם משום דם, אך ההיא דכל הבשר [קי"א ע"א] גבי ההיא דחלטי ליה בחלא מוכח בהדיא כר"ת. וגם מההיא דהשובר מפרקתה של בהמה, דאע"ג דהת' מספק' לן אי לדידיה אסור באומצא או לא, היינו טעמ' דדם כל הבהמה מבליע בה והוי כמו שפירש. ועוד ראיה מדאמ' בי"ט פ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' או' כזית חי מבית שחיטת', והיינו כזית חי בלא מליחה, דליכא למימ' שיצטרך מליחה, דא"כ היינו ת"ק שהרי שיעור שהיית מליחה כשיעור צלי כאשר כתבת', אלא ש"מ דשיעור כזית חי דר' עקיב' הוי בלא מליחה. ואומ' הר"י דלא מיבעי' בשר תפל דמותר באכילה, שהרי אין לחוש שיהא הדם נפלט מצד זה ונבלע מצד אחר, אלא אפי' בשר צלי, דסד"א שיש לחוש שהדם נפלט מצד זה על יד הגחלים ונבלעו מצד אחר והוי כמו פירש, אפי' הכי שרי מדקאמ' לקמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] א' רב נחמן א' שמואל ככר שחתך עליה אסור לאוכלה וה"מ דאסמיק, והת' ע"כ בלא מליחה שאם נמלחה אפי' הככר מותר, ואפי' הכי הבשר מותר אע"פ שצלוי הוא על גבי גחלים. אבל הככר מיהא אסור שהרי דם שנפלט לגמרי נבלע (בבשר מהככר) [בככר מהבשר]. והא דאמ' בפ"ק דכריתות לעי' מגמ' המפטם את השמן [ד' ע"ב] אמ' רבא ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם האברי', י"ל דהת' מיירי בדם האיברי' שפירש וחזר ונבלע באבר. וה דאמ' בפ' גיד הנש' [צ"ג ע"ב] וגם בר"פ כיצד צולין [ע"ד ע"ב] גבי אומצא דאסמיק דאנחיה אגומריה, אסר דגומרי מצמת צמיתי, ושם לא פירש אלא נשאר בתוך האומצא ואעפ"כ אסרי, י"ל דהת' טעמ' משום דדם הוורידין ומכל הבהמה נאסף בחתיכ' זו והוי דם שפירש כדפר' בש"ח. והא דאמ' בפ"ק די"ט [י"א ע"א] גמר' דב"ש אומ' אין נותנין עורות לפני הדורסן תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי י"ל דאורחא דמילת' נקט דאפי' הכי רגילין העולם למלוח קצת לצלי, ולאו משום דצלייה בעי מליחה. והא דאמ' בהקומץ רבא [כ"א ע"א] גבי מליחת קרבן יכול תבינהו ת"ל תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמ' אביי וכן לצלי. וה"ג בגי' ר"ח ורש"י ורבי' גרשם מאור הגולה, הא ליתא כדפרי' דלצלי לא בעי מליחה, אלא גר' הת' וכן לקדירה, וכן נמצא בספר' ישני' ומדוייקי' כדברי הר"ץ, ושמעי' מהכ' דמותר לאכול בשר חי ואפי' צלי בלא מליחה כל זמן שלא פירש הדם. ומי' לכתחלה יש ליזהר ולחוש לדברי רש"י ולדברי ר"ח ורבינו גרשם, דבהדיא פר"ש בגיד הנשה [צ"ג ע"ב] ובפ' כיצ' צולי' [ע"ד ע"א] דצלי בעי מליחה קצת, והמחמיר תב' עליו ברכה. ובתשובו' רב נטרונאי גאון רי' מתיבת' דמת' מחסיא, כתו' דוכת' דלא שכיח' מילחא אסור לבשול', ליכלון צלי א"נ צלי קדר וליצלון אותו עד שיזוב דמו ואחר כך יבשלוהו בקדירה, אבל לחלוט אין אנו מתירין שהרי אין הכל בקיאין בחליטה ומתייראין אנו שלא יבואו לידי איסור דם. משמ' מתוך כתבו דלא בענן מליחה לצלי כלל. ורבי' אש"ל הביא ראיה מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל להיות יום הכפורים ערב שבת השעיר היה נאכל לערב, פי' בלילי שבת והת' אין יכולין לצלותו וגם ע"י מליחה דאי איפשר למולחו בשבת. ותו דמסקי' הת' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, וחי דהתם בלא מליחה, כדגר' בירושל' דמסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, חי מערבין בו דתני' תמן הבבליים אוכלין אותו חי ומדקאמ' חי גבי בשר מליח מכלל דחי לאו מליח הוא. והא דאמ' בהשוחט [ל"ג ע"א], הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתו ומולחו יפה וכו', י"ל לקדירה [אי נמי אפילו לצלי] ואסור דפליט והדר בלע והוי כדם איברים שפירש, א"נ נ"ל דבמליחה דוקא יפה לאדם האוכלה ויבריא, אבל לעניין היתר פשיט' דשרי בלא מלח, תדע מדנקט יפה יפה, ואי לעניין היתר אכילה וכי לא סגי בלאו הכי.
<h2>דף קיג.</h2>
אומ' ר"ת דליכ' למיחש כלל למלוח בשר לצלי, דדם האברים כל זמן שלא פירש שרי באכילה, כדמוכ' בפ' כל הבשר [קי"א ע"א] גבי כבד שלא נפלט דמו דחלטי ליה בחלא לרב הונא, ושרי, וחלייה נמי שרי, דאי אסיר איהו גופיה נמי אסיר דכי פליט הדר בלע. וה"נ מוכח בפ"ק דש"ח [י"ד ע"א], דאמ' השוחט בשבת וביום הכפורים שחיטתו כשיר', ואמ' בגמ' אסורה באכילה ליומיה ונסבין חברייא למימ' ר' יהודה היא, ומדקדק הר"ץ הא לרבנ' שרי, ואמאי הא אינו יכול למולחה בשבת, כדאמ' בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] דבשר תפל אסור לטלטלו, ואם היה מותר למולחו למה אסור לטלטלו, ופ"ח שרצים [ק"ח ע"ב] צנון אסור למולחו כ"ש בשר. ובס"פ כלל גדול [ע"ה ע"ב] האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד. ועוד מוכיח הצרפתי, מהא דבשיל' פ' כל הבשר [קי"ג ע"א] דא"ר חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה גוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, איבעי' להו גוזל את הרבים, משום דמבליע דם באיברים, הא לדידיה באומצא שפיר דמי, ה"ג בספ' רבי' גרשם, משמ' דשרי בלא מליחה, דבמליח' פשיט' דנפיק דאי לאו הכי למה לי למינקט באומצא. (ועוד לפי גיר' הספ' ופי' רש"י אין להוכיח שום דבר) וכן מהך דגר' בפ"ק דש"ח [ט"ו ע"ב] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצ', והכי פסיק הלכ' הת'. וכן בפ' מפנין [קכ"ח ע"א] גבי ההיא דר' חסדא דאסר לטלטל בשר תפל בשבת, פריך והא ההיא בר אווזא דהוה בי רב חסדא דהוא בשימש' וטלטלה רב חסדא משימשא לטולא, ואמ' חסרון כיס קאחזינא הכא, ומשני שאני בר אווזא דחזי לאומצא, פי' לאוכלו חי כמו שהוא עכשיו. וכן בס"פ נוטל [קמ"ב ע"א], א' רבא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, הא חזי לאומצא דהיינו בשר תפל. ומי' כל הנך יש לדחות, דשום אדם עבר ומלחן או נכרי, או בבני מעיים, כגון כרכשא והדור' דכנתא דאמ' בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] אין בהם משום דם, אך ההיא דכל הבשר [קי"א ע"א] גבי ההיא דחלטי ליה בחלא מוכח בהדיא כר"ת. וגם מההיא דהשובר מפרקתה של בהמה, דאע"ג דהת' מספק' לן אי לדידיה אסור באומצא או לא, היינו טעמ' דדם כל הבהמה מבליע בה והוי כמו שפירש. ועוד ראיה מדאמ' בי"ט פ' אין צדין [כ"ה ע"א] בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום ר' עקיב' או' כזית חי מבית שחיטת', והיינו כזית חי בלא מליחה, דליכא למימ' שיצטרך מליחה, דא"כ היינו ת"ק שהרי שיעור שהיית מליחה כשיעור צלי כאשר כתבת', אלא ש"מ דשיעור כזית חי דר' עקיב' הוי בלא מליחה. ואומ' הר"י דלא מיבעי' בשר תפל דמותר באכילה, שהרי אין לחוש שיהא הדם נפלט מצד זה ונבלע מצד אחר, אלא אפי' בשר צלי, דסד"א שיש לחוש שהדם נפלט מצד זה על יד הגחלים ונבלעו מצד אחר והוי כמו פירש, אפי' הכי שרי מדקאמ' לקמ' בפ' כל הבשר [קי"ב ע"א] א' רב נחמן א' שמואל ככר שחתך עליה אסור לאוכלה וה"מ דאסמיק, והת' ע"כ בלא מליחה שאם נמלחה אפי' הככר מותר, ואפי' הכי הבשר מותר אע"פ שצלוי הוא על גבי גחלים. אבל הככר מיהא אסור שהרי דם שנפלט לגמרי נבלע (בבשר מהככר) [בככר מהבשר]. והא דאמ' בפ"ק דכריתות לעי' מגמ' המפטם את השמן [ד' ע"ב] אמ' רבא ה' לאוין כתיבי בדם חד לדם האברי', י"ל דהת' מיירי בדם האיברי' שפירש וחזר ונבלע באבר. וה דאמ' בפ' גיד הנש' [צ"ג ע"ב] וגם בר"פ כיצד צולין [ע"ד ע"ב] גבי אומצא דאסמיק דאנחיה אגומריה, אסר דגומרי מצמת צמיתי, ושם לא פירש אלא נשאר בתוך האומצא ואעפ"כ אסרי, י"ל דהת' טעמ' משום דדם הוורידין ומכל הבהמה נאסף בחתיכ' זו והוי דם שפירש כדפר' בש"ח. והא דאמ' בפ"ק די"ט [י"א ע"א] גמר' דב"ש אומ' אין נותנין עורות לפני הדורסן תנא ושוין שמולחין עליו בשר לצלי י"ל דאורחא דמילת' נקט דאפי' הכי רגילין העולם למלוח קצת לצלי, ולאו משום דצלייה בעי מליחה. והא דאמ' בהקומץ רבא [כ"א ע"א] גבי מליחת קרבן יכול תבינהו ת"ל תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמ' אביי וכן לצלי. וה"ג בגי' ר"ח ורש"י ורבי' גרשם מאור הגולה, הא ליתא כדפרי' דלצלי לא בעי מליחה, אלא גר' הת' וכן לקדירה, וכן נמצא בספר' ישני' ומדוייקי' כדברי הר"ץ, ושמעי' מהכ' דמותר לאכול בשר חי ואפי' צלי בלא מליחה כל זמן שלא פירש הדם. ומי' לכתחלה יש ליזהר ולחוש לדברי רש"י ולדברי ר"ח ורבינו גרשם, דבהדיא פר"ש בגיד הנשה [צ"ג ע"ב] ובפ' כיצ' צולי' [ע"ד ע"א] דצלי בעי מליחה קצת, והמחמיר תב' עליו ברכה. ובתשובו' רב נטרונאי גאון רי' מתיבת' דמת' מחסיא, כתו' דוכת' דלא שכיח' מילחא אסור לבשול', ליכלון צלי א"נ צלי קדר וליצלון אותו עד שיזוב דמו ואחר כך יבשלוהו בקדירה, אבל לחלוט אין אנו מתירין שהרי אין הכל בקיאין בחליטה ומתייראין אנו שלא יבואו לידי איסור דם. משמ' מתוך כתבו דלא בענן מליחה לצלי כלל. ורבי' אש"ל הביא ראיה מפ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] דתנן חל להיות יום הכפורים ערב שבת השעיר היה נאכל לערב, פי' בלילי שבת והת' אין יכולין לצלותו וגם ע"י מליחה דאי איפשר למולחו בשבת. ותו דמסקי' הת' הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי, וחי דהתם בלא מליחה, כדגר' בירושל' דמסכ' פיאה [פ"ח ה"ד] דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, חי מערבין בו דתני' תמן הבבליים אוכלין אותו חי ומדקאמ' חי גבי בשר מליח מכלל דחי לאו מליח הוא. והא דאמ' בהשוחט [ל"ג ע"א], הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתו ומולחו יפה וכו', י"ל לקדירה [אי נמי אפילו לצלי] ואסור דפליט והדר בלע והוי כדם איברים שפירש, א"נ נ"ל דבמליחה דוקא יפה לאדם האוכלה ויבריא, אבל לעניין היתר פשיט' דשרי בלא מלח, תדע מדנקט יפה יפה, ואי לעניין היתר אכילה וכי לא סגי בלאו הכי.
